זו לא המחאה שלי

המחאה הזו לא הביאה אותי לכיכר כי היא לא המחאה שלי. אלא שבמקום להתנצל על כך אני מבקש לתהות, של מי היא כן. אני שואל את עצמי כבר חודש, למה המחאה הזו התמקמה ברוטשילד. למה לא טיפ טיפה דרומה באזור הצדק החברתי בו מוטלים מחוסרי הדיור האמיתיים. האם משום שבעיית הדיור היא דווקא ברוטשילד או אולי משום שברוטשילד האימפקט הוא יותר חזק, ומעמד הביניים המפגין מוכן לטובת ההד התקשורתי שיקבל במרכז ת"א, להתרחק מהסירחון והלכלוך שבדרום העיר?

תהיתי ותהיתי ולבסוף אמרתי לעצמי - שמא דרומיי העיר לא השחירו דיים כדי להיחשב מעמד ביניים, ואם כך בדין הם אינם מצורפים למחאה. זאת לא המחאה שלהם. גיא פינס נכנס בזמרים המזרחיים שלא באו להופיע בהפגנות. הם שכנעו אותו שכן היו, וניסו וניסו - הכל כדי להוכיח שהמחאה הזאת היתה גם שלהם. אבל היא לא. מרגלית צנעני רק אמרה שהיא חשה ש"המחאה אשכנזית", ותוך יום כבר הסבירו לה החברים באולפן החדשות שכדאי לה להיזכר, לטובתה, שהמחאה הזאת היא גם שלה. מזל שלא הזכירו לה מי בנו את המדינה ומי הגיעו אל המוכן. (היא אמנם לא בקלבוש בגלל זה, אבל בשכונה בק.מלאכי יש גם דיבור פרנואידי כזה).
המחאה הזאת גם לא שלה.
הרימו מחאה בבאר שבע, שהזכירה יותר את וודסטוק ופחות את הפגנות שלום-עם-הגולן שראינו בתיכון. וראו זה פלא: בן רגע הופכת המחאה לקולה של הפריפריה. רק יוקו אונו וכמה סמלים של "פיס אנד לאב" היו חסרים, והנה לנון קם לתחיה וכולנו בוכים דמעות של אושר לצלילי Imagine all the people living life in peace. אלא שהפגנה בבאר שבע לא באמת מעיפה לאוויר את אזור הדרום. בקרית מלאכי ספרתי 11 אוהלים, באשקלון ספרתי 13. לא בדקתי מי ישן שם ומתי, אבל אם אלה המספרים צריך היה נס כדי למלא אוטובוס מהקריה (מלאכי) להפגנה בבאר שבע במוצ"ש, ואני מסופק מאוד אם נס כזה אכן קרה.

במוצ"ש בבאר שבע היו יותר תל אביבים מדימונאים. למה? כי כשאיש לא עושה לך מקום על הספסל אין לך מקום לשבת, גם אם מעבירים את הספסל מרוטשילד לדרום הארץ. בספסל ברוטשילד היה מקום רק לטוסיקים מאוד מסויימים. גם כשהוא הועתק לבאר שבע או לאשדוד או נתניה – היה בו מקום רק למיוחדים. כלומר, כולם מוזמנים אבל מותר לזעוק חמס רק ללא הבדלי גזע דת ומין, כי הבדלי גזע ודת ומין יחזירו אותנו לימים חשוכים, והמחאה הזו היא לא לחשוכים. מחאה לנאורים בלבד. במובן הזה הדרום הלח והמיוזע, המתקרא גם "שפלה פנימית" שאיש אינו מכיר – הוא קצת פחות נאור. כאן אמונים, עזריקם, רווחה, שדה עוזיהו, זבדיאל ועוד ועוד טעויות על המפה. כאן בית השחי של המדינה. כאן גם עם דאודורנט לא כיף בקיץ והאמת היא שגם החורף הוא לא תענוג גדול.

אני עזבתי לפני שבועיים, אחרי שסיימתי כאן שלוש שנים וחצי, ועופרת יצוקה אחת, ו"צבע אדום" שלא תמצאו אפילו בקשת דגלי הגאווה. והמרחק בין כאן לבין המרכז, מורגש מאוד כשלא מתניידים ברכב פרטי בכביש 6, אלא כמו מעמד ביניים אמיתי נוסעים עם בקבוק מים בתיק ומזגן מטפטף של קו 301. אני הייתי צריך להסביר לקשיש במושב אמונים מה זה "בר-השגה", אז המחאה הזאת גם לא שלו.

מטיפי הציבור הציוני דתי יוצאים מנקודת הנחה (שציפורה לבני הניחה יחד עם עשירים ולבנים ממנה), ולפיה החרדים והציבור הדתי לאומי הם שני הציבורים היחידים שלא נטלו חלק בפסטיבל ההתרסה. אלא שלא כך כלל וכלל. המחאה הזו קורה בלב ליבה של מדינת תל אביב שהיא שנואת נפשם של אנשי הפריפריה ממדינת מעמד הביניים השחור. המחאה היא מחאתם של אנשי מדינת תל אביב רבתי ומלבדם איש בעצם אינו נוכח בה. (דין דניה בחיפה / שכונה ט' בבאר שבע - כדין תל אביב בהקשר זה). מצטרפים אחרים הם מי שמבקשים ולו לרגע לזכות בהילה האופפת את אותם חילונים לבנים קוסמופוליטיים, ולראות עצמם חלק מהם ולו לרגע. (מתי עוד ראינו את יהורם גאון וישי לוי שרים ביחד, הלא רק לפני חודשיים אמר הראשון שהזמר המזרחי הוא אסון?).

החיבוק של אנשי האוהלים ברוטשילד את מי שיודעים שקו 5 נוסע אל הים רק מהשיר של משינה – הוא חיבוק פאתטי. לא משום שהוא לא אותנטי, כי אני כן מאמין בכנותם של צעירי תל אביב, אלא משום שהוא פטרוני ומניח שהיות והיום כולנו נלחמים על אותו דבר, אזי כולנו ערבים זה לזה. אבל ערבות הדדית לא יכולה להתקיים רק מול הכספומט הסרבן שכולם מכים בו יחד כדי שיוציא כסף בחינם. ערבות הדדית לא נבראת כשעם ישראל נרגן יחד באוהליו. להיפך, כך מתחילה נדידה במדבר. במובן זה התקפלות המחאה עתה, ואיתה הסטירה המצלצלת שאין מדובר במהפכה ככלות הכל – באה בדיוק בזמן, ואני אומר זאת ללא שמץ שמחה לאיד, ולמעשה עם המון כאב של התפכחות.

יש כאן צירוף מעורר כעס של נרטיבים חברתיים רבים שרחוקים מאוד אחד מהשני, ותקשורת בעלת נרטיב-על אחד, שמנסה לאנוס את כל צרכניה לאמץ אותו כנרטיב הגמוני יחידי. אם הוחלט בידיעות אחרונות שהמחאה היא גם פריפריאלית – זו האמת ואין בלתה, ובל ניתן לעובדות לבלבל אותנו. אם כולנו עכשיו ערבים זה לזה, כך הוא וכך עלינו לחשוב ולנהוג עתה. אבוי לו למי שמעז לחשוב אחרת.

מבחינת הפרופיל החברתי שלו, מקבץ אנשי התקשורת הישראלית איננו מהווה מדגם מייצג של האוכלוסיה במדינה. אם למעלה מ50% בעצם הצביעו ביבי, אבל פחות מ20% מאנשי התקשורת הם ימינה מהמרכז – המדגם אינו מיצג. גם אם ניתן לאותה אליטת-תקשורת ליהנות מהספק שמדובר באגד אנשים הוגנים וישרי לב, המדגם איננו מייצג. וכשהמדגם לא דוגם, הוא איננו אמין. את צופי החדשות אפשר להוליך בכחש, אבל לא את מי שאינם צופים או את מי שצופים ואינם מאמינים. אם אינני מכיר מנין אנשים שהלכו להפגנה, מה כוחו של השדרן המגוחך המספר לי בעודי שוכב על הספה שכולם יצאו לרחובות ובעצם גם אני בתוכם ועלי רק למצוא את עצמי במרקע.

המצב הבלתי נתפס שבו כל אמצעי התקשורת מאוישים בכיתה חברתית מאוד ספציפית המשבטת את עצמה (ובשם הנאורות מעסיקה גם כמה מיעוטי-מחמד שיהיו לה כעלי תאנה) – קורס למול עינינו. קשה להאמין שסטירה אחת תספיק לעם ישראל שעורפו עשוי שיש, אבל נדמה לי שאי אפשר לקרוא את זה אחרת. גם המפגין היקר-באמת הולך להבין את זה אוטוטו כשיאלץ לכבות את האור בצאתו: לא רק הדוסים. העם לא איתו כי המחאה איננה שלו.